הסכם משבצת – מכסת הקרקע לנחלה

הסכם משבצת בהגדרה הינו חוזה חכירה אשר נחתם בין רשות מקרקעי ישראל לבין אגודה שיתופית. ישנם מספר סוגי חוזי משבצת כמו הסכם משולש או הסבם דו צדדי. בשנתיים האחרונות מסרבת רשות מקרקעי ישראל לחדש את חתימתה על “חוזי משבצת” עם מושבים עד אשר “יצביעו” חברי ועד המושב על מיקומם של “השטחים העודפים” של המשבצת שיסומנו בנפרד במפות הרשות. לשיטת הרשות, שטח משבצת הקבע של היישוב אמור להיות מחושב לפי מספר הנחלות במכפלת “מכסת הקרקע לנחלה”. הרשות מסרבת להכיר בחישוביה בכך שבשטחי המשבצת הוקמו במהלך השנים משקי העזר, בתים המקצועיים, שטחים נרחבים הפכו לשטחי ציבור, כבישים מדרכות “בשטח המחנה” מיועדים להפקעה. וכן מסרבת הרשות להתחשב בעובדה שבשטח “חלקות המגורים” נבנו בתי מגורים וכפועל יוצא מכך צומצמה האפשרות לקיים בחלקות המגורים של הנחלות שימושים חקלאיים.

הסכם משבצת
“גודל המשק הממוצע באירופה הינו כ- 180 דונם, בצפון אמריקה 1,750 דונם, בעוד הנחלה החקלאית הממוצעת בארץ הינה פחות מ- 30 דונם.”

מכסת הקרקע לנחלה נקבעה על פי חישובים שנעשו בתחילת שנות ה- 20 במטרה לאפשר למשפחה חקלאית ובנה הממשיך להתפרנס ב”כבוד” מעיבוד חקלאי. מאז חלפו כ 100 שנים ומכסת הקרקע לנחלה לא השתנתה למרות שהחישובים הכלכליים של משרד החקלאות לגבי הרווחיות לדונם ביחס לרמת החיים השתנו לחלוטין.

יסודות החכירה במגזר הכפרי של מושבי העובדים עוצבו על ידי ברל כצנלסון, א.ל. יפה, א.ד. גורדון, אלעזרי וולקני, ד”ר רופין, וד”ר גרנובסקי. ראשי ההתיישבות הנ”ל יצאו כנגד המדיניות של הברון רוטשילד שיישב חקלאים במושבות במטרה לקיים חקלאות על בסיס עובדים שכירים ב”חוות חקלאיות בנות” כ- 100-200 דונם. לדעת הוגי רעיון “מושב העובדים” מדובר היה בניצול קרקע שגוי; לשיטתם, ניתן היה להתקיים משטח חקלאי קטן בהרבה על בסיס “עבודה עצמית” ו”קואופרטיבית”. הצורך להקטין את השטח למשפחה נבע כמובן ממחסור עצום בקרקע נוכח קשיי קרן הקיימת לרכוש קרקעות ליישוב יהודים בארץ.

בהנחיית ד”ר רופין הוקמה בשנת 1924 “ועדת תכניות” ונערכו ניסיונות לישוב יהודים בקבוצות קואופרטיביות. על פי המלצותיו ובעידוד ד”ר אליעזר וולקני “הומצאה” שיטת התיישבות חדשה לפי מודל “המשק המעורב האורגני”. לשיטתו של וולקני, המשק המשפחתי צריך היה לייצר מוצרים חקלאיים לצריכה עצמית ברפת קטנה, לול ושטחי ירקות, ויתרת הקרקע אמורה הייתה לשמש לכלכלת המשפחה באמצעות עיבוד ושיווק קואופרטיביים.
לפי חישוביו די היה ב- 30 דונם לקיום המשפחה, כשהחלוקה הייתה כדלקמן: לצריכה עצמית – 15 דונם, 5 – דונם גן ירק, מטעים – 8 דונם, חצר משק לרפת, לול ובית מגורים 2-3 דונם. אמצעי היצור למשפחה שנקבעו על ידו היו: 3 פרות, 60 מטילות, וזכויות מים להשקיית 27 דונם לפי 500 מ”ק לדונם.

חוזה משבצת

טרחנו לפרט את מודל “המשק האורגני המעורב” כדי להמחיש עד כמה המודל האמור אינו ריאלי לקיום משפחה בשנת 2015. יחד עם זאת מעצבי המדיניות עדיין עומדים על כך ש”מכסת הקרקע לנחלה” (30 דונם) היא ולא אחרת תהא המכסה לקביעת גודל משבצת האגודה נכון להיום! מאז היווסדו של “המרכז לתכנון” בשנת 1954 טיפוס “המשק האורגני המעורב” ושטחו לא עודכנו. “ועדת הפרוגראמות” מתייחסת לנתונים המספריים שנקבעו על ידי אליעזר וולקני כ”תורה מסיני” ורשות מקרקעי ישראל מבססת על מצב אנכרוניסטי זה את חוזי המשבצת החדשים עליהם מתבקשים המושבים לחתום בשנת 2015-2016.

אין מחלוקת שהתמורות שחלו מחייבות את מעצבי המדיניות האגררית בארץ להתייחס בקריטריונים אחרים לגודל “הנחלה” החקלאית של החקלאי ולגודל “המשבצת החקלאית” של המושב. במחקרים שפורסמו של משרד החקלאות ולפי דוחות של רשות התכנון שטח קרקע חקלאי נטו של 30 דונם אינו יכול לפרנס משפחה. זאת ועוד שהרשות מסרבת לאפשר לבעל נחלה אחת לנייד קרקע לבעל נחלה אחר.

החקלאות המודרנית עתירת השקעות ומחייבת לצורך קיומה הכלכלי הגדלת שטח הנחלות. שיעור הגידול הממוצע בשטח החוות החקלאיות במערב אירופה, בשנים 1988-2000 היה 2.1% לשנה. בהולנד כדוגמה, בהיותה בעלת חקלאות אינטנסיבית וצפיפות אוכלוסיה גבוה בדומה לישראל, קיים “שוק חופשי” במקרקעין החקלאיים ואין כל הגבלה על החכרת הקרקעות בין החקלאים. שם, על פי המחקר, מספר המשקים החקלאיים קטן מידי שנה ב- 3% (כשליש בעשור האחרון); מספר “חוות הענק” גדל בתקופה של 10 שנים פי שלושה. תהליך זה הגדיל את הרווחיות וייעל את הייצור; שטח חוות הענק משתרע על 3.5% בלבד מהשטחים החקלאיים בהולנד ואולם הוא מייצר 17% מכלל התוצרת החקלאית. במזרח אירופה, לאחר הרפורמה גדלו המשקים בממוצע פי 15 (1,500%) בתקופה של 10 שנים. גידול דרמטי זה הביא במקביל לעלייה בתוצרת החקלאית וברווחיות במשק הממוצע.

גודל המשק הממוצע באירופה הינו כ- 180 דונם, בצפון אמריקה 1,750 דונם, בעוד הנחלה החקלאית הממוצעת בארץ הינה פחות מ- 30 דונם. על בסיס של 30 דונם נאלץ המושבניק הישראלי להתחרות ביצוא תוצרתו עם חקלאיי אירופה ולאחרונה גם ביבוא תוצרת חקלאית זרה.

לדעתנו, יש להגדיל את מכסת הקרקע לנחלה בשלב ראשון ל- 60 דונם. עד מציאת פתרונות לחסרונה של הקרקע יש, לכל הפחות, להכיר בכך שחישוב “מכסת הקרקע לנחלה” אינו יכול להיות מחושב ככזה הכולל שטחי ציבור, כבישים מדרכות, מבני ציבור, משקי עזר, בתי מתיישבים ו”חלקות מגורים”. לדעתנו, על רשות מקרקעי ישראל לחשב את שטח המשבצת לצורך חתימת חוזה מתחדש תוך התעלמות משטחים שאינם משמשים בפועל לחקלאות, היינו, לפי השטח נטו המשמש לחקלאות ולא לפי שטח המשבצת ברוטו הכולל את שטח המגורים של הישוב. לא יעלה על הדעת שהתרחבותו של היישוב במהלך השנים מאז הקמתו, הגדלת שטחי הציבור בתוכניות מתאר, הרחבת הכבישים והסתעפותם “בשטח המחנה” והקמת בתי מתיישבים לא יילקחו בחשבון.

הסכם משבצת | הסכם משבצת מינהל מקרקעי ישראל | חוזה משבצת | עורך דין מקרקעין גד שטילמן

*רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

סגירת תפריט
צור קשר
close slider

עורך דין מושבים גד שטילמן
טלפון: 03-613-2432

 
סגור