שימוש חורג | הקמת תחנת דלק על מקרקעי ישראל | שימוש מסחרי בקרקעות אגודה

ביהמ”ש פסק – תחנת דלק אינה “שימוש מסחרי” המחויב ב”דמי היתר”

בתביעה שהוגשה ע”י מינהל מקרקעי ישראל כנגד מושב כפר ידידיה וחב’ יונה אברך בע”מ (ת.א. נתניה9059/04) תבע מינהל מקרקעי ישראל את הפסקת השימוש בתחנת דלק המצויה בתחום משבצת האגודה, בטענה שהשימוש בה הינו “מסחרי” ובניגוד למטרת השימוש המקורית שהינה “תחנת תדלוק פנימית”.

במהלך הדיון הוכח כי תחנת התדלוק קיימת כ-40 שנה וניתן לה היתר מהוועדה המקומית כבר בשנת 1975. המינהל טען כי ההיתר לא ניתן על ידו, והוסיף וטען כי ככל שהיתה הסכמה מצידו הרי מדובר בהסכמה לצורך תדלוק רכבים חקלאיים השייכים לאגודה וחבריה בלבד.

האגודה טענה באמצעות בא כוחה עוה”ד גד שטילמן, כי מיום הקמתה שימשה התחנה גם לתדלוק רכבים פרטיים של תושבי הישוב והישובים הסמוכים, והכל בידיעת המינהל ובהסכמתו שבשתיקה. כמו כן הוכח שבשנת 1988 אישר המינהל הגדלת מספר מיכלי הדלק התת-קרקעיים שבתחנה לכמות של 40,000 ליטר לרבות מיכלים לבנזין. בכך הביע המינהל הסכמתו לקיום שימושים פרטיים/מסחריים בתחנה ולא רק לשימושים “חקלאיים”.
המינהל הוסיף וטען כי שימוש בתחנת התדלוק במתכונתה הנוכחי, ללא תשלום דמי היתר, נוגד את הוראות אגף מס’ 44 ו-60 והחלטת מינהל 949 המחייבת תשלום 91% דמי היוון מערך הקרקע.

ביהמ”ש קבע כי הוראות האגף והחלטת המינהל הרלוונטיות ניתנו לאחר הקמת תחנת התדלוק ואין להן תחולה רטרואקטיבית.

ביהמ”ש דחה את פרשנות המינהל והמגבלות אשר ניתנו על ידו למונח “תחנת דלק פנימית”, בקובעו שפרשנות זו לא היתה ידועה למושב כפר ידידיה ולחב’ אברך המתפעלת את התחנה מטעמו.

ביהמ”ש קיבל את טענת האגודה לפיה, שימוש בתחנת הדלק לכלל תושבי הישוב ולצרכיהם הפרטיים הינו שימוש לאורו התקיימה כל מערכת היחסים בין המינהל לבין האגודה וחברת אברך במשך עשרות שנים. קביעת ביהמ”ש הסתמכה על ההסכמים שבין האגודה לחברת אברך, על ההתכתבויות עם מנהל מקרקעי ישראל בקשר למתן היתרים לתחנה, ועל עדויותיהם של אנשי המינהל בחקירתם הנגדית בפניו.

נוכח העובדה שלאורך שנים היתה הסכמה מצד המינהל לאספקת דלק לחברי האגודה לא רק לצרכים חקלאיים, נפסק שאין מקום לתת צו מניעה קבוע והתביעה נדחתה. יחד עם זאת הגביל ביהמ”ש את המשך השימוש בתחנת התדלוק רק לתושבי הישוב כפר ידידיה.

בתביעה זו ניסה מינהל מקרקעי ישראל לקבוע את הגבול בין “שימוש מסחרי” המחייב תשלום “דמי היתר” לבין שימושים אחרים שאינם מחייבים תשלום כאמור. מדובר בתביעה תקדימית שאילו היתה מתקבלת היתה פותחת דלת רחבה בפני המינהל להגשת תביעות דומות להפסקת שימושים מסחריים וגביית “דמי היתר” ממבנים המצויים בשטחים “הציבוריים” שבמשבצת האגודה.

על פי המדיניות “החדשה” של המינהל בשנים האחרונות, מנסה המינהל להפיק ממשבצת הקרקע המושכרת לאגודות השיתופיות את הרווח המקסימאלי האפשרי תוך התעלמות מוחלטת מההתפתחות הטבעית שחלה מאז קום המדינה בישובים אלה.

עם כל הכבוד, לדעתנו, הקרקע המצויה בשטח הציבורי שב”לב המושב” נמסרה לאגודות השיתופיות בחינם על מנת לספק את צרכיהם של כלל התושבים, גם אם הצרכים הינם “מעין מסחריים” ולא ל”חקלאיים”. לעניין זה יודגש כי ברוב רובם של המושבים לא מצויה קרקע ביעוד “מסחרי” בתוך משבצת הישוב; מאז ומעולם סופקו צרכי הישוב המסחריים במסגרת מבנים המצויים בשטח המסומן כשטח “ציבורי”; כך למשל משמשות ה”צרכניות” במושבים.

הצמצום הטבעי במספר החקלאיים וצמיחת האוכלוסייה במושבים בתושבים שאינם חקלאיים הפכה את רוב המושבים לכאלה שאין להגדירם מבחינה אורבנית כ”ישובים חקלאיים”. צמיחת האוכלוסייה הגדילה את הביקוש לשירותים בסיסיים חיוניים “מסחריים” ו”מעין מסחריים” שבעבר ניתנו כעניין שבשגרה רק לתושבים החקלאיים שהיו למעשה התושבים היחידים בישוב.

על המינהל “ליטול קורה מבין עיניו”: הארץ התפתחה, המושבים אינם מאוכלסים בחקלאיים בלבד, ויש להתיר ובחינם את השימושים הנעשים על ידי המושבים השונים בשטחים המסומנים כ”ציבוריים” גם לשימושים שאופיים הבסיסי הינו “מסחרי” כפי שהיה נהוג מאז ראשית ההתיישבות בארץ.

(הערה: על פסק הדין הוגש ערעור על ידי מנהל מקרקעי ישראל. בית המשפט המחוזי אישר את המשך השימוש בתחנת התדלוק אולם קיבל את טענת המינהל שהפעלת התחנה חייבת להעשות על ידי האגודה ולא על ידי חברת “אברך”)

סגירת תפריט
צור קשר
close slider

עורך דין מושבים גד שטילמן
טלפון: 03-613-2432

 
סגור