חופש התנועה מול האוטונומיה של הפרט והחברה

בישובים רבים, מושבים וקיבוצים, נוהג הוועד המקומי או וועד האגודה להציב שערים לדרכי הגישה החקלאיות. פרקטיקה זו של סגירת הדרכים החקלאיות המובילות ליישוב הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהנוף הכפרי בארצנו, בחלק מהפעמים הסגירה מבוצעת על ידי מנעול ובריח ולעיתים בשער חשמלי הנפתח על ידיד מי שמורשה לכך באמצעות טלפון סלולרי או שלט יעודי.

מדובר בדרכים "עוקפות" המקצרות את זמן הנסיעה והגישה לכבישים הבינעירוניים. לאחרונה הותקפה זכותו של יישוב לסגור את הגישה אליו, והועלו השאלות:
– האם לוועד האגודה סמכות לסגור את השערים?
– האם מותר לוועד להגביל את השימוש בדרך, סגירה בשעות הלילה (למניעת גניבת רכבים וכניסת גורמים
עוינים), או להתיר פתיחה רק לתושבי הישוב (באמצעות מערכת המחוברת ומזהה מספר טלפון)?
בדיון משפטי אחד מהתושבים במושב עמק חפר דרש מבית המשפט כי יורה על פתיחת השער. התושב טען כי סגירת השער על ידי המושב השכן אסורה, הואיל ומדובר בדרך סטטוטורית שנעשה בה שימוש במשך שנים. התובע הוסיף וטען כי אין להגביל את הגישה כלל, לא מבחינת מיהות העוברים, ולא מבחינת שעות המעבר.
המושב, מנגד, הגביל את הגישה בשעות הלילה מסיבות ביטחוניות, בגיבוי ובהמלצת גורמי ביטחון ומשטרת ישראל. בשעות הבוקר הגביל המושב את המעבר בשעות בהן נוסעים ילדי היישוב למוסדות החינוך. המושב איפשר מעבר חופשי למי שנדרש לכך כדי להגיע לחלקות החקלאיות, לעיבודן, בכל שעות היממה.
מעבר לשאלות העקרוניות "האם יש זכות לאגודה להציב שערים?" ו"האם הצבת שער דרושה בהיתר?"
עולה גם השאלה – לאחר שהוצב שער, למי הסמכות להחליט באילו שעות יהיה השער פתוח?

לפי תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, הידוע בכינויו "חוק הפרגולות" מותר להציב שערים בכניסה לדרכים פרטיות ואין צורך בקבלת היתר.
המושב טען מכוח חוזה המשבצת כי דרכי הגישה ליישוב הינן דרכים פרטיות. אין לראות את חסימת הדרכים כפגיעה בחופש התנועה, ויש לתת ביטוי לאוטונומיה של המושב וועד האגודה להחליט על הנעשה בחלקותיו החקלאיות כבקניינו הפרטי.
מבלי להכריע בסוגיות הליבה של הדיון, במקרה האחרון שמשרדנו ייצג בו את ועד האגודה של מושב פלוני, ואת הוועד המקומי של המושב השכן, דחה בית המשפט על הסף את תביעתו של התושב להריסת השער, וסרב להתערב בהחלטות הוועדים בעניין שעות הפתיחה של השער וזכויות השימוש בו, תוך הטלת הוצאות על התובע.

*אין במאמר זה כדי להוות חוות דעת משפטית בכל מקרה בו מושב רוצה להציב או לסגור שער יש לבחון את המקרה לגופו.

האם לאגודה זכות לסגור דרך בשער חשמלי?

במאמרנו הקודם שעסק בנושא, הזכרנו כי מושבים וקיבוצים רבים נוהגים להציב שערים לדרכי הגישה החקלאיות.

מדובר בדרכים "עוקפות" שיכולות לקצר את זמן הנסיעה והגישה לכבישים הבינעירוניים.

הזכרנו את ההליך המשפטי בו טיפל משרדנו בו עלו שאלות עקרוניות כגון – "האם יש זכות לאגודה להציב שערים?" ו"האם הצבת שער דרושה בהיתר?" למי הסמכות להחליט באילו שעות יהיה השער פתוח?

במקרה נוסף בו טיפל משרדנו לאחרונה תקף חבר אגודה את האגודה על דרישתה לגבות מתושבי המושב שאינם חברי אגודה תשלום השתתפות בהוצאות הכשרת הדרך והקמת השער החשמלי ביציאה האחורית של המושב, המקצרת את הדרך לבית הספר האזורי ולכביש הראשי. כתוצאה מכך נדרשה בתו של החבר לשלם על מנת שתוכל להשתמש בדרך, הואיל והיא אינה חברת אגודה ומתגוררת בהרחבת המושב, בעוד שלבני משפחת בעל הנחלה זכות להשתמש בשער ללא תשלום מכוח זכות הוריהם.

טען התובע כי זכותם בתור חברי אגודה לאפשר לבתם מעבר חופשי בדרך כפי שנהוג ביחס לשאר ילדי החברים המתגוררים במשקי ההורים או אף מחוץ למושב והדרישה לתשלום פוגעת בערכי השוויון ויוצרת אפליה פסולה.

הבורר, שמונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, קיבל את טענות האגודה בעניין זה ודחה את התביעה, תוך שקבע כי הדרך שנסללה היא "דרך נוחות" פרטית המתווספת לדרך הציבורית בה רשאי כל דכפין לעבור ללא הגבלה ובדרך הפרטית רשאית האגודה לקבוע תנאי שימוש.

האם לאגודה זכות לגבות כסף עבור השימוש בשער החשמלי שהציבה ולקבוע למי תקצה את זכות המעבר?

הוסיף הבורר והבהיר כי מאחר ועלות הדרך מומנה על ידי חברי האגודה, יכולה האגודה לקבוע כי היא תשמש רק את חברי האגודה, וזכותה גם לקבוע כי היא תשמש, כנגד תשלום, גם את יתר תושבי המושב. תושבים בעלי נכסים, שוכרים ועובדים קבועים, אם התשלום הוא בגדר "הסביר" ומשקף את העלות שבה נשאה האגודה וחבריה.

הבורר קבע כי מדובר בהחלטה לגיטימית של האגודה המתיישבת עם הוראות התקנון ועם ערכי השוויון, והעובדה כי בתו של החבר נדרשת לשלם אין בה ליצור חוסר שוויון כלפי יתר ילדי החברים, הואיל והיא נדרשת לשאת בתשלום מכוח היותה בעלת נכס במושב, שאינו נחלה, והתאמה לכל יתר התושבים שאינם חברים.

כזכור, עמדה זו כבר הצגנו בעבר. דרכי הגישה ליישוב שאינן סטטוטוריות הינן דרכים פרטיות מכוח חוזה המשבצת. אין לראות את חסימת הדרכים כפגיעה בחופש התנועה, ויש לתת ביטוי לאוטונומיה של המושב וועד האגודה רשאי להחליט על הנעשה בחלקותיו החקלאיות כבקניינו הפרטי.

מאת עוה"ד: גד שטילמן, אריאל רוט

אגודות שיתופיות המספקות מים לבתי מגורים נוהגות לקבוע את המחיר לתשלום על פי קריטריונים פנימיים שונים שאינם אחידים. באגודות רבות מחיר המים לבתי המגורים בנחלות אינו זהה למחיר הנגבה מבתי המגורים של "תושבים" שאינם בעלי נחלות.

בנושא זה אין הוראות חוק ברורות והפסיקה מצומצמת ביותר; בת.א 1079/88 מיכאל וייס נ' כפר ברוך קבע בית המשפט כי אין חובה על האגודה לספק מים לתושביה.

בעבר נפסק (ע"א 726/72) כי הוראות חוק המים, התשי"ט – 1959 אינן חלות על היחסים שבין אגודה חקלאית לתושביה. על פי אותו פסק דין החוק החל על האגודה הינו חוק מדידת מים, תשט"ו – 1955 אשר אינו מגביל את האגודה במחיר. ישנם מלומדים החולקים גם על תחולתו של חוק זה בכל הקשור ליחסי "אגודה – תושבים".

אגודות רבות נוהגות להחתים את המתיישבים בהרחבות על הסכמים המסדירים את נושא אספקת מים ודרך קביעת מחירם. במקרים בהם קיים הסכם יחולו הוראותיו על מערכת היחסים שבין האגודה לתושבים. במקרים בהם אין הסכם תלויים התושבים בהחלטות מוסדות האגודה ללא יכולת השפעה על דרך קבלתן.

יחד עם זאת אין האגודה יכולה לגבות מחיר מופקע והיא מוגבלת בהחלטותיה למחיר "סביר" שאינו עולה על זה שבמועצות המקומיות והעיריות הסמוכות.

יש הטוענים שגביית מחיר נמוך מבעלי הנחלות יחסית למחיר הנגבה מתושבים אחרים אינה אפליה פסולה הואיל וחברי האגודה, השקיעו לאורך שנים (באופן ישיר או עקיף) בתשתיות רשת המים, הם האחראים לתחזוקת הרשת ולתשלום חובות האגודה בגין צריכת המים. לפיכך, כמי שהשקיעו ונושאים באחריות הם זכאים להנחה. כמו כן, יש הטוענים שעל פי עקרונות היסוד של אגודות שיתופיות אין כל פסול במתן הנחה לחברי האגודה (בדומה לחבר "אגד" הזכאי לכרטיס נסיעה חינם).

מאידך, קיימת תרעומת מצד תושבים במושבים אשר רואים בגביית מחיר שונה או דרך חישוב שונה – אפליה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הדין.

יובהר כי האמור בכתבה זו חל לגבי ישובים בהם אספקת המים נעשית על ידי "האגודה השיתופית" ולא על ידי "הועד המקומי" של הישוב.

גד שטילמן, עו"ד עוסק בדיני אגודות שיתופיות

רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

ביהמ"ש פסק – תחנת דלק אינה "שימוש מסחרי" המחויב ב"דמי היתר"

בתביעה שהוגשה ע"י מינהל מקרקעי ישראל כנגד מושב כפר ידידיה וחב' יונה אברך בע"מ (ת.א. נתניה9059/04) תבע מינהל מקרקעי ישראל את הפסקת השימוש בתחנת דלק המצויה בתחום משבצת האגודה, בטענה שהשימוש בה הינו "מסחרי" ובניגוד למטרת השימוש המקורית שהינה "תחנת תדלוק פנימית".

במהלך הדיון הוכח כי תחנת התדלוק קיימת כ-40 שנה וניתן לה היתר מהוועדה המקומית כבר בשנת 1975. המינהל טען כי ההיתר לא ניתן על ידו, והוסיף וטען כי ככל שהיתה הסכמה מצידו הרי מדובר בהסכמה לצורך תדלוק רכבים חקלאיים השייכים לאגודה וחבריה בלבד.

האגודה טענה באמצעות בא כוחה עוה"ד גד שטילמן, כי מיום הקמתה שימשה התחנה גם לתדלוק רכבים פרטיים של תושבי הישוב והישובים הסמוכים, והכל בידיעת המינהל ובהסכמתו שבשתיקה. כמו כן הוכח שבשנת 1988 אישר המינהל הגדלת מספר מיכלי הדלק התת-קרקעיים שבתחנה לכמות של 40,000 ליטר לרבות מיכלים לבנזין. בכך הביע המינהל הסכמתו לקיום שימושים פרטיים/מסחריים בתחנה ולא רק לשימושים "חקלאיים".
המינהל הוסיף וטען כי שימוש בתחנת התדלוק במתכונתה הנוכחי, ללא תשלום דמי היתר, נוגד את הוראות אגף מס' 44 ו-60 והחלטת מינהל 949 המחייבת תשלום 91% דמי היוון מערך הקרקע.

ביהמ"ש קבע כי הוראות האגף והחלטת המינהל הרלוונטיות ניתנו לאחר הקמת תחנת התדלוק ואין להן תחולה רטרואקטיבית.

ביהמ"ש דחה את פרשנות המינהל והמגבלות אשר ניתנו על ידו למונח "תחנת דלק פנימית", בקובעו שפרשנות זו לא היתה ידועה למושב כפר ידידיה ולחב' אברך המתפעלת את התחנה מטעמו.

ביהמ"ש קיבל את טענת האגודה לפיה, שימוש בתחנת הדלק לכלל תושבי הישוב ולצרכיהם הפרטיים הינו שימוש לאורו התקיימה כל מערכת היחסים בין המינהל לבין האגודה וחברת אברך במשך עשרות שנים. קביעת ביהמ"ש הסתמכה על ההסכמים שבין האגודה לחברת אברך, על ההתכתבויות עם מנהל מקרקעי ישראל בקשר למתן היתרים לתחנה, ועל עדויותיהם של אנשי המינהל בחקירתם הנגדית בפניו.

נוכח העובדה שלאורך שנים היתה הסכמה מצד המינהל לאספקת דלק לחברי האגודה לא רק לצרכים חקלאיים, נפסק שאין מקום לתת צו מניעה קבוע והתביעה נדחתה. יחד עם זאת הגביל ביהמ"ש את המשך השימוש בתחנת התדלוק רק לתושבי הישוב כפר ידידיה.

בתביעה זו ניסה מינהל מקרקעי ישראל לקבוע את הגבול בין "שימוש מסחרי" המחייב תשלום "דמי היתר" לבין שימושים אחרים שאינם מחייבים תשלום כאמור. מדובר בתביעה תקדימית שאילו היתה מתקבלת היתה פותחת דלת רחבה בפני המינהל להגשת תביעות דומות להפסקת שימושים מסחריים וגביית "דמי היתר" ממבנים המצויים בשטחים "הציבוריים" שבמשבצת האגודה.

על פי המדיניות "החדשה" של המינהל בשנים האחרונות, מנסה המינהל להפיק ממשבצת הקרקע המושכרת לאגודות השיתופיות את הרווח המקסימאלי האפשרי תוך התעלמות מוחלטת מההתפתחות הטבעית שחלה מאז קום המדינה בישובים אלה.

עם כל הכבוד, לדעתנו, הקרקע המצויה בשטח הציבורי שב"לב המושב" נמסרה לאגודות השיתופיות בחינם על מנת לספק את צרכיהם של כלל התושבים, גם אם הצרכים הינם "מעין מסחריים" ולא ל"חקלאיים". לעניין זה יודגש כי ברוב רובם של המושבים לא מצויה קרקע ביעוד "מסחרי" בתוך משבצת הישוב; מאז ומעולם סופקו צרכי הישוב המסחריים במסגרת מבנים המצויים בשטח המסומן כשטח "ציבורי"; כך למשל משמשות ה"צרכניות" במושבים.

הצמצום הטבעי במספר החקלאיים וצמיחת האוכלוסייה במושבים בתושבים שאינם חקלאיים הפכה את רוב המושבים לכאלה שאין להגדירם מבחינה אורבנית כ"ישובים חקלאיים". צמיחת האוכלוסייה הגדילה את הביקוש לשירותים בסיסיים חיוניים "מסחריים" ו"מעין מסחריים" שבעבר ניתנו כעניין שבשגרה רק לתושבים החקלאיים שהיו למעשה התושבים היחידים בישוב.

על המינהל "ליטול קורה מבין עיניו": הארץ התפתחה, המושבים אינם מאוכלסים בחקלאיים בלבד, ויש להתיר ובחינם את השימושים הנעשים על ידי המושבים השונים בשטחים המסומנים כ"ציבוריים" גם לשימושים שאופיים הבסיסי הינו "מסחרי" כפי שהיה נהוג מאז ראשית ההתיישבות בארץ.

(הערה: על פסק הדין הוגש ערעור על ידי מנהל מקרקעי ישראל. בית המשפט המחוזי אישר את המשך השימוש בתחנת התדלוק אולם קיבל את טענת המינהל שהפעלת התחנה חייבת להעשות על ידי האגודה ולא על ידי חברת "אברך")

מספר משפחות ממושב בית חרות הודיעו על פרישתן מהאגודה והגישו באמצעות עורך דין קרקעות גד שטילמן תביעה לקבלת שווי מנייתם וחלקן בהון האגודה. כמו כן דרשו להעביר לרשותם מתוך משבצת האגודה קרקע לעיבוד חקלאי בחוזה ישיר מול המינהל.

התביעה הוגשה כ- "תביעה שכנגד" לאחר שהאגודה תבעה את המשפחות לתשלום מיסי חבר. רשם האגודות מינה את עוה"ד איל סודאי כבורר בתביעה זו. לטענת החברים בכתב הגנתם אין האגודה זכאית לקבל מיסי חבר הואיל והתשלומים מועברים בניגוד לדין לכיסוי גירעונות האגודה וחובותיה. כמו כן הגישו החברים תביעה שכנגד; במסגרתה הודיעו על פרישתם מהאגודה ותבעו בהתאם לתקנון האגודה ותקנות האגודות השיתופיות את מלוא שווי מנייתם וחלקם בהון האגודה. החברים הפורשים הוסיפו ותבעו צו עשה המורה לאגודה להוציא ממשבצת האגודה חלקות חקלאיות בשטח שנקבע כ- "תקן נחלה" ולהעבירם לרשותם בחוזה ישיר מול המינהל וזאת לפי הוראות החלטת מינהל 970. החלטה זו קובעת כי עם פרישתו של חבר מהאגודה "חייבת" האגודה להקצות לחבר הפורש קרקע חקלאית כפי שנקבע כ- "מכסת נחלה" באותו ישוב.

האגודה כפרה בסמכות הבורר לדון בתביעה שכנגד, לטענתה, התביעה עוסקת בשאלות חוקתיות תקדימיות וכבדות משקל בדיני האגודות השיתופיות שאם תתקבל עלול הדבר להביא לתוצאת שרשרת שתגרום לפירוק האגודה כולה. משמעות תוצאתית זו מצדיקה העברת הדיון מהבורר לרשם האגודות או לביהמ"ש המחוזי.

הבורר דחה את טענות האגודה ואישר את סמכותו לדון בתביעה שכנגד. האגודה הגישה על החלטת הבורר ערעור לרשם האגודות השיתופיות.

עוה"ד גד שטילמן טען בערעור בשם החברים שעל אף שהתביעה תקדימית אין היא "חוקתית" הואיל והיא נסמכת על הוראות סטנדרטיות הקיימות בכל התקנונים של האגודות המקנות לחבר זכות יציאה מחברותו באגודה. בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג – 1973 הוסדרה גם זכות לפדיון מניה של כל חבר הפורש ממנה מרצון. כמו כן נטען בשם החברים שזכותם לקבל קרקעות לעיבוד חקלאי בחוזה ישיר, אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת הואיל וזכות זו של חבר הפורש מהאגודה נקבעה בהחלטה 970 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. האגודה, כברת רשות של המינהל חייבת לקיים את החלטות המינהל בעניין זה ולהקצות לחברים שטחים חקלאיים לעיבודם.

באי כח האגודה טענו מנגד שעל מקרקעי האגודה לא לחלות רק הוראות המינהל אלא שורה ארוכה של דינים, על כן, החלת החלטת מינהל 970 אינה יכולה להתקיים בפני עצמה.

יצוין כי המחלוקת בשאלת הסמכות אינה העיקר. החשיבות העיקרית של התביעה הינה בסעדים התקדימיים המבוקשים בה על ידי החברים: זו התביעה הראשונה בה מבקשים חברים ליישם את החלטת מינהל 970 ולפרוש מהאגודה בד בבד לקבלת שטחי קרקע שיוצאו מתוך משבצת האגודה ויעברו לרשות החברים הפורשים בחוזה ישיר מול המינהל. כמו כן קיימת חדשנות בתביעה לקבלת שווי מנית החברים באגודה וחלקם בהון האגודה בשעה שהחברים הפורשים ממשיכים להחזיק במלוא הזכויות בנחלתם.

בשנים האחרונות אנו עדים לעליה מסחררת במחירי בתים צמודי קרקע במושבים העולה על שיעורה של עליית מחירי הדירות בערים. נראה בעליל כי מחירי הבתים במושבים ימשיכו ויאמירו מעל לשיעור עליית הנדל"ן הכללי וזאת בשל מספר הגבלות החלות על שינויי היעוד בקרקעות המושבים המקטינות את היצע המגרשים ביחס לביקוש הגואה.

שינוי החלטות המינהל בעקבות "בג"צ הקשת המזרחית"; בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, הידוע בכינוי "בג"צ הקשת המזרחית", ביטל בית המשפט העליון את החלטות 737 ו- 727 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל.

החלטה 737 אפשרה בעבר למושבים ליזום שכונות מגורים על קרקעות המושב כשהתשלום למינהל מחושב בהנחה של 25% משווי בשוק החופשי; על פי החלטה זו יכלו המתיישבים גם לשלם דמי היוון לפי שטח הבית הנבנה בפועל, שהיה לברוב המקרים נמוך מהשטח המרבי הניתן לבניה על פי התב"ע.
החלטה 727 אפשרה למושב לקבל 27% מכל "יזמות" נדל"ן לבניה רוויה במשבצת האגודה (שאינה שכונת מגורים בישוב) את 27 האחוזים יכול המושב לקבל בקרקע מתוך השטח ששונה ייעודו או בכסף לפי הערכת השמאי הממשלתי. הטבה זו בוטלה בבג"צ 244/00 (הקשת המזרחית) ונפסק שעל המושב להשיב את הקרקע למינהל מיד עם שינוי יעודה.

בעקבות "בג"צ הקשת המזרחית" קיבל המינהל מספר החלטות חדשות; החלטה 969 קובעת כי הפיצוי שיקבל החוכר (מושב, קיבוץ או חוכר פרטי) בגין אובדן הקרקע שיעודה שונה מחקלאות למגורים, יהא שווי המחוברים (כגון: עצים ומערכות השקיה). ובנוסף שווי נמוך עבור הקרקע לפי הערכה חקלאי, ללא פוטנציאל לשינוי ייעוד.
החלטה 959 ביטלה את ההנחה בדמי ההיוון שהייתה מגולמת בהחלטה 737 וקבעה כי המתיישבים בהרחבות המושבים ישלמו את מלוא שווי המגרשים לפי ערכם ב- "שוק החופשי". בהחלטה זו הוסיף המינהל וחייב את המתיישבים לשלם דמי היוון על מלוא קיבולת הבניה המותרת בתב"ע גם אם המתיישב מנצל לצרכיו שטח בניה קטן יותר.

בהיעדר הטבה כספית, נשמט ההיגיון העסקי בשינויי היעוד קרקעות המושבים ואלה הפסיקו כמעט כליל ליזום שינוי יעוד בקרקעותיהם.

לאחרונה, הוסיף המינהל וקבע בהחלטה 1180 כי כל מתיישב שימכור זכויות במגרש שקיבל מהמינהל בהמלצת המושב, יחויב בתשלום נוסף למינהל בשיעור של 15% משווי המגרש, היינו, התשלום שיגבה ממנו יהא 115% משווי המגרש "בשוק החופשי". החלטה זו יוצרת תמריץ שלילי למתיישב לקבל על עצמו זכויות במגרש. שכן, המתיישב החדש משלם מחיר ריאלי למגרש המגורים והוא מוסיף ומתחייב לבנות בית מגורים תוך שלוש שנים. זאת בשעה שאין למתיישב כל ביטחון שאם יאלץ למכור את המגרש והבית שיבנה הוא יקבל החזר לכל להוצאותיו.

מגבלת המגרשים המותרים בהרחבות; מספר בתי המגורים שמושב יכול "לייצר" בתחומו מוגבל ל- 115% ממספר הנחלות. רוב המושבים במרכז הארץ מיצו את מספר בתי המגורים המותרים להקמה לפי מגבלה זו ואין באפשרותם לקבל אישור הקמת יחידות מגורים נוספות.

מגבלת תמ"א 35; תוכנית מתאר ארצית 35 (תמ"א 35) מגבילה את מספר בתי המגורים במושבים. הואיל ובנחלות מותר לבנות שלוש יחידות מגורים (הנספרות לצורך תמ"א 35 כשתי יחידות). בחלק מהמושבים המגבלת מספר הבתים בתמ"א 35 קרובה למיצוי מכסימאלי והישוב נמנע מלאשר תוכניות שינוי יעוד למגורים מחשש שמימושן ימנע בעתיד מבעלי הנחלות לבנות בית שני בנחלתם.

בנוסף נקבע ברמ"י בעקבות תיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות כי במרכז הארץ מגרשי הרחבה ישווקו על-ידי רשות מקרקעי ישראל במכרז ולא תהא זכות למושב לאפשר לבעלי הנחלות להמליץ על מי מילדיהם לקבל את המגרש.

נוכח המגבלות על שינוי היעוד למגורים המפורטות לעיל היצע המגרשים התדלדל ונוכח הביקוש הגואה מחירי הבתים צמודי הקרקע במושבים עולה בשיעור גבוה בהרבה מזה של דירות בערים.
נכון להיום, מגרשי מגורים צמודי קרקע בשטח של כחצי דונם הינם "מצרך" נדיר בשוק הנדל"ן.
עורך דין מקרקעין גד שטילמן

תקדים משפטי – ביהמ"ש מתערב בשיקול דעת האגודה לאישור חברות של רוכש נחלה

בית המשפט, מחוזי מרכז (פ"ת) ת"א 17132-03-09, קבע שמושב עולש נהג בחוסר תום לב עת סרב לאפשר לרוכשת נחלה לרכוש נחלה בשל הטענה שסכום הרכישה של הנחלה לא יאפשר את כסוי חובותיו של מוכר הנחלה.

ביהמ"ש קבע "אין ולא צריך להיות כל קשר בין השיקולים העומדים בבסיס ההחלטה לקבלת רוכש לחברות לבין פירעון החוב ההיסטורי שיצר המוכר". לדברי ביהמ"ש, "הפרמטר היחיד לקבלת חבר חדש הוא איכותו הפרסונאלית של המועמד מבחינת אישיותו, אופיו, כישוריו ויכולתו להתנהל בחברה המושבית שהיא בעלת אופי חברתי כלכלי ייחודי".

ביהמ"ש הבהיר כי החלטות האגודה בקבלת מועמדים לחברות, הן מסוג ההחלטות עליהן חלים כללי הביקורת השיפוטית וכללי ההתערבות השיפוטית. סירוב אגודה לקבל חבר שרכש נחלה לחברות באגודה הינה החלטה הפוגעת בזכות הקניין של אדם ובזכות שוויון ההזדמנויות.

התנית האפשרות להגיש מועמדות לחברות בפירעון חוב המוטל על המוכר היא שיקול זר, שאינו לגיטימי, אשר לא לשם תכליתו ניתנה לאגודה הסמכות לקבוע מי יוכל לרכוש נחלה במושב.

בעניין הזה מדגיש ביהמ"ש כי האגודה מחזיקה במקרקעי המדינה שהם משאב לאומי. השימוש שעשתה האגודה בזכויות שהוענקו לה היה שלא כדין ובניגוד למערכת החוזית שנקבעה ע"י מנהל מקרקעי ישראל וההוראות לדין.

ביהמ"ש הוסיף כי אין האגודה בעלת זכות שיעבוד על קרקע הנחלה אלא רק על המניה של החבר וחלקו בהון, והוסיף כי נוכח העובדה שהסכם המכר אושר בביהמ"ש בהליכים שהתנהלו בין הקונה למוכר ושהאגודה ידעה על קיומם משתיקה את האגודה מלעלות טענות נגד מחיר העסקה.

ביהמ"ש העביר ביקורת על טענת האגודה לפיו קיים חוב "שרובץ על המשק החקלאי" וקיבל בעניין זה את טענת התובעת לפיה, במקרים בהם קיים למוכר חוב החוב "אינו רובץ על המשק" אלא הוא חוב אישי של המוכר ועל האגודה לנקטו באמצעים לגבייתו מהמוכר בלבדו.

בעניין זה סיכם ביהמ"ש: והוסיף "אגודה אינה יכולה לנכס לעצמה זכות של נושה מובטח ראשון. בשקילת שיקול מסוג זה במסגרת שיקוליה בקבלת ההחלטות האמורות מהווה שימוש שלא בתום לב ולמטרה זרה בסמכויות בכוחות שבידי האגודה".

אגודה אינה יכולה לנכס לעצמה זכות של נושה מובטח ראשון..

קבלה לחברות באגודה | עדת קבלה אגודה למושב | עורך דין קרקעות גד שטילמן

בית המשפט העליון פסק – בעל משק עזר במושב הינו "חבר אגודה"

בעל משק עזר במושב הינו חבר שווה זכויות לכל דבר עניין לחברי האגודה בעלי הנחלות. כך קבע בית המשפט העליון (בר"ע 3296/10)

ההליכים בתיק זה החלו עת האגודה פנתה לרשם האגודות בטענה כי "ספר החברים" של האגודה הכולל את שמם של בעלי משקי העזר, אינו "ספר חברים" אלא "רשימת בוחרים" ויש למחוק את שמם הואיל ונרשם בטעות.

חוקר שמונה מטעם רשם האגודות דחה את בקשת האגודה ואישר את חברות בני הזוג; אולם, רשם האגודות קיבל את ערעורה של האגודה על החלטת החוקר וקבע כי בני הזוג אינם חברים. בהחלטתו הסתמך רשם האגודות, בין היתר, על חוזה שנחתם על ידי בני הזוג בו הצהירו כי אינם חברים באגודה.

בני הזוג, שיוצגו ע"י עוה"ד גד שטילמן וצביקה גלזר, ערערו על פסק דינו של רשם האגודות לבית המשפט לעניינים מנהלים בירושלים שהפך את ההלכה לטובתם. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לכב' בית המשפט העליון שאימץ את פסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי. למידע על נחלות לעומת משק עזר כנסו אל – פיצול נחלות

בעלות משק עזר ופסק דין בנושא בעלי משק עזר במושב

על פי פסק הדין, האגודה התייחסה לבני הזוג כ"חברים" במשך שנים רבות ואף אפשרה את השתתפותם באסיפות הכלליות של האגודה ובבחירות לרשויות האגודה. באשר להסכם עליו חתמו, בו הצהירו כי אינם חברים, נקבע כי החוזה נחתם לצרכי הקצאת מגרש בהרחבה ואין בו כדי לשנות את מעמדם של בני הזוג כחברים, מה גם, שלאחר חתימת ההסכם המשיכה האגודה להתייחס לבני הזוג כחברים לכל דבר ועניין. ביהמ"ש השתית את פסק דינו על תקנה 2 א. לתקנות האגודות השיתופיות הקובעת כי היה ובמשך תקופה סבירה נהגו באדם כחבר אגודה, יש להגדירו באופן רשמי כחבר באגודה.

ביהמ"ש הוסיף כי מתקיימים בבני הזוג מרבית האלמנטים המהותיים שהוכרו בפסיקה ככאלה המלמדים על חברותו של אדם באגודה שיתופית מכוח נוהג, גם אם לא התקבל לשורותיה בדרך הפורמאלית הקבועה בתקנון. ביהמ"ש הוסיף שהעובדה שהמשיבים לא שילמו "דמי חבר" לאורך שנים אינו מטה את הכף לרעת בני הזוג הואיל וסביר כי הדבר נבע מאי הבנה מצדם לגבי הסכום שעליהם לשלם כ"חברים".

מה ההטבות של בעלי משקי עזר במושב

לדברי עו"ד מקרקעין שטילמן, הענקת מעמד של "חבר אגודה" לבעל משק עזר תאפשר לו לקבל את כל ההטבות הניתנות לחברים בעלי הנחלות באגודה, כמו כן מציין עוה"ד שטילמן כי נדיר שביהמ"ש מבטל החלטה של רשם האגודות, לא כל שכן על בסיס תקנה 2א.

בעל משקי עזר במושב – לסיכום בעלים של משק עזר במושב

מכר נחלה לעומת מהו משק עזר? משק עזר היינו קרקע שנמסרה כמו גם הוחכרה למטרה של  מגורים וקרקע לעיבוד חקלאי ועל הקרקע להיות בנפרד ושאינה חלק נחלה על פי ההגדרות בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל. כאשר משק עזר נמצא בישוב חקלאי ונכלל כחלק מהישוב זה יחולו עליו המגבלות של היקף יח"ד על פי ובהתאמה אל
תמ"א 35 ובלבד כשמדובר על משק עזר בישוב חקלאי שאין עליו או שנמצא בעיצומו של הליך שינוי סיווג שבעקבותיו לא יחול  ביישוב זה מגבלה של יח"ד, כמו גם בשטח בהליך של שינוי גבולות מוניצפאלי. למידע על היוון נחלה

בעל משק עזר במושב | בעלי משק עזר במושב | בעלי משקי עזר במושב | בעל משקי עזר במושב | בעלים של משק עזר במושב |בעלות משק עזר

חלוקת מכסות מים בין חברי אגודה שיתופית הינו אחד הנושאים השנויים במחלוקת במושבים בשנים האחרונות. כידוע, מאז שנות ה- 80 נגזר על המגזר החקלאי להתמודד עם צמצום מתמשך ומצטבר במכסות המים ועלייה רציפה במחירם. על אף שבשנתיים האחרונות (נוכח הגידול בהתפלת מי ים והשימוש הגובר במים מושבים) מסתמן "היפוך במגמה", עדיין, מכסת המים לחקלאות רחוקה מזו שעמדה לרשות החקלאיים בעבר ועלויות המים לחקלאים ביחס לכלל הוצאות הייצור החקלאיות גבוהה בארצנו בהרבה מזו הקיימת בעולם כולו.

הצמצום במכסות המים שנכפה על המושבים "שורשר" כלפי חברי האגודה. רבים נאלצו לנטוש את החקלאות ואלו שנותרו "השתלטו" בהדרגה על מכסות הקרקע והמים של האחרונים. הנחת היסוד שעמדה בפני מקימי המושבים בשנות 30-50 של תחילת המאה, לפיה, משפחה חקלאית אחת יכולה להתפרנס ממשק חקלאי בן 20-30 דונם תוך חלוקה האחידה ושוויונית של מכסות המים, אינה עומדת היום במבחן המציאות. בפועל, החקלאים שנותרו במושבים שוכרים קרקעות של אחרים ולשם העיבוד הם עושים שימוש בכמויות מים גדולות ובלתי שוויוניות.

המצב שנוצר הביא לתופעה של "מסחר" במכסות המים: אגודות שיתופיות ראו במכסות המים "נכס" שלהם ודרשו תשלום עבור הסכמתם להעביר את עודפי המכסות מחברים שאינם חקלאים לאלו המתפרנסים מחקלאות.

מכסות מים במושבים

סכסוכים בעניין חלוקת המים בין החברים הגיעו להכרעה לפתחו של רשם האגודות השיתופיות. על הרשם היה לאזן בין האינטרסים השונים: מחד, עיקרון השוויון בין כל החברים המהווה אבן יסוד בדיני האגודות השיתופיות. ומאידך, מציאות בה חברי מושבים רבים אינם מתפרנסים מחקלאות וכפועל יוצא מכך אינם זקוקים למכסות מים החשובות לפרנסתם של חבריהם החקלאים.

על פי הנחיות הרשם משנת 2008 נקבעו מספר עקרונות:
• " חלוקת מכסת המים לחקלאות לכל נחלה, תעשה באופן שוויוני לפי מספר הנחלות המאוישות…"
• "האגודה רשאית, בהסכמת בעל הנחלה, לנייד את מכסת המים של הנחלה לאחר… "
• בישוב בו האגודה הקצתה לעיבוד המשותף יותר מהמכסה היחסית וכן במקרים בהם בעלי נחלות משתמשים במים בכמות העולה על הכמות השוויונית המגיעה להם, תצומצם צריכתם של אלה בהדרגה עד שנת 2012 כשבשנת 2012 החלוקה הסופית תהא שוויונית.
בשנים 2010- 2012 תיקן הרשם את הנחיותיו במספר נקודות:
• הבסיס לחלוקה השוויונית תהא מכסת המים של שנת 1989.
• השוויון לא יהא בין "חברי האגודה" אלא: "בין חברי האגודה שהינם החקלאים הפעילים… והענף בעיבוד משותף… " (הקצאת המים לעיבוד המשותף מוגבלת ל- 30% מהמכסה אלא אם החליטה האסיפה הכללית אחרת).
• "נקודת המוצא לחלוקה תהיה זכותו השווה של כל חקלאי פעיל. במידה וחקלאי פעיל אינו נזקק למלוא חלקו היחסי בהקצאה, האגודה תחלק את היתרה באופן שוויוני בין החקלאים הפעילים האחרים, מבין חבריה, עד למכסימום צרכי המים של כל חקלאי פעיל".
• "חקלאי שלא היה חקלאי פעיל וחזר לפעילות חקלאית בשנה מסוימת רואים אותו כחקלאי פעיל לשם חלוקת המים של אותה שנה".
• "האגודה וחבריה לא יהיו רשאים לנייד או להעביר מים… לצד שלישי… ".
• הרשם הוסיף וקבע כי החלטותיו הנ"ל יחייבו מושבים, אלא אם חמישית מחברי אגודה שיתופית ביקשו לכנס אסיפה כללית. החלטת האסיפה תחייב את החברים אלא אם יש בה "קיפוח".
מסיבות פרוצדוראליות, הסכסוכים בעניין הוכרעו על ידי רשם האגודות בלוחות זמנים החוצים "עונות השקיה" שלמות. על מנת לקצר את משך ההכרעה בטענות קיפוח והפלייה קבע הרשם: "… המחלוקות בעניין יובאו להכרעה בפני ועדה משותפת הכוללת את נציג משרד החקלאות, נציג התנועה המיישבת ונציג התאחדות חקלאי ישראל… " הועדה תכריע במחלוקת תוך שבועיים מיום קבלת התלונה.

(הועדה, ברשות יצחק טובלי החלה לפעול החל משנת 2012)

בקביעת העקרונות הנ"ל ניסה הרשם לאזן בין עקרונות השוויון הקואופרטיביים לבין העובדה שחקלאים ותיקים הקימו במשך שנים ענפי חקלאות תוך שהם מתבססים על מכסות מים שהוקצו להם בתום לב. הרשם היה ער לכך שצמצום דרסטי ומיידי במכסות לחקלאים הותיקים, עלול לגרום להם נזק של ממש. לפיכך קבע כי יצירת השוויון תהא הדרגתית, בתקופה של 4 שנים (2009 – 2012), כך גם לגבי צמצום המכסה לענפי הגידול המשותפים.

בה"פ 5742-08-10 דוד יעקב ואחרים נגד אוהד מושב עובדים, קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע שהחלטות הרשם בעניין אינן בסמכות הרשם, מה גם שהרשם בעצמו הגדיר את הכללים הנ"ל כ"הנחיות" ולא ככללים מחייבים. יחד עם זאת הוסיף בית המשפט:
"זיק"… אין פשר הדברים שהכללים והמנגנון שנקבעו על ידי הרשם, נותרים מחוסרי נפקות להכרעה בענייננו… כללים אלה יכולים לשמש לקביעת נורמות התנהלות תמת לב, ובדרך מקובלת, של אגודה שיתופית סבירה. אפשר, שהחלטת אגודה מסוימת לקבוע מנגנון שונה, עדיין תהיה סבירה ותקינה, וברת קיום, חרף שאינה תואמת לחלוטין את כללי הרשם, אולם יהיה מקום לבוחנה, בין היתר, על רקע קיום אותם כללים מנחים… "

בית המשפט קבע כי ההחלטה של האסיפה הכללית במושב אוהד המחלקת את עודף המים באופן יחסי על פי הצריכה הממוצעת של כל החקלאים הפעילים "אינה תואמת את המנגנון שחפץ הרשם להנהיג" הואיל והחקלאים הותיקים, בניגוד לכאלה המחדשים פעילותם, יזכו בדרך זו לתוספת מכסה על פי ממוצע העבר באופן שינציח את ההבדל ומבלי שייווצר שוויון בין כלל החקלאים הפעילים בטווח הארוך.

בפסק דינו של עוה"ד עופר נועם, במעמדו כבורר מטעם רשם האגודות (תיק 1332/26/11) קבע הבורר שהחלטה של האסיפה הכללית המאריכה לחמש שנים את משך התקופה בה יהא על החקלאים הותיקים להסתגל לצמצום במכסתם, הינה החלטה סבירה שאין להתערב בה (אליקים יוגב ואחרים נגד תאשור מושב עובדים).

דומני כי עוה"ד נועם צדק בפסיקתו ואוסיף ואומר: שינויים במבנה משק חקלאי שמטרתם צמצום ממכסת מים עשויים להמשך שנים רבות מאוד. מי שנטע מטעים (פרדסים, סובטרופיים) או בנה משק חיי על בסיס מכסה קיימת, לא בנקל יצליח להקטין את צריכת המים שלו מבלי שהדבר יגרום לו נזקים והפסדים של ממש ולעיתים אף לקריסה כלכלית. על כן, יש לנהוג בזהירות רבה עת אנו מאלצים חקלאים לצמצם את מכסתם לטובת מי שהחלו זה עתה לחזור למעגל היצרנים החקלאיים שבאגודה.

לעניין "מסחור" בזכויות מים על ידי אגודות שיתופיות; דעתי היא שהאגודות אינן יכולות להתנות העברת עודפי מים לחקלאים פעילים בתשלום כספי. המים הינם רכושה של מדינת ישראל ומכסת המים המוקצית לאגודה אינה "נכס" של האגודה. אני ער לכך שדעתו של רשם האגודות שונה בעניין זה (ראה סעיף 2 להחלטה 1642/343/08) ועל כן הרחיב את דברי: על פי מדיניות הממשלה כפי שהיא באה ליישום בשנים האחרונות, רשויות מקומיות, עיריות, תאגידי מים ותאגידים אחרים, אינם יכולים לעשות רווח מאספקת מים לצרכניהם. הגופים המעבירים את המים הינם "ספקים" כהגדרתם בחוק, ותפקידם לשמש כשליח או מתווך בהעברת המים ל"צרכן" הסופי, קרי לחקלאי. ענף המים באגודה שיתופית אמור לדעתי להתנהל כענף כלכלי סגור שכל הוצאותיו מכוסות על ידי משתמשי המים באופן יחסי לצריכתם, זאת, מבלי להותיר רווחים. "עודף תפעולי", אם יווצר, יכול לשמש כ"קרן השקעות" לחידוש מערכות המים בעתיד.

בהספקת המים לחבריה צריכה האגודה לנהוג בתום לב. גביית תשלום עבור הסכמת האגודה לניוד מים מחבר לחבר או מעודפי המים שברשות האגודה הינה לדעתי נורמה פסולה.

עורך דין מקרקעין גד שטילמן

היוון משק עזר – החלטה 1521 – פגיעה נוספת במשקי העזר?

היוון משק עזר | פיצול משק עזר – החלטה 1521
משק עזר, בניגוד לנחלה, הינו תא שטח תכנוני הנמצא במשבצת מושב עובדים שמטרתו האידיאולוגית אבדה זה מכבר ונותר הוא כ"ייצור כלאיים" שבין מגרש מגורים ביישוב כפרי לבין נחלה.

החלטה 1521

רשות מקרקעי ישראל מנסה מספר שנים להסדיר בהחלטותיה מנגנון ישים להיוון ופיצול משקי העזר בישראל. החלטה 1521 הינה ההחלטה האחרונה שהתקבלה בעניין זה והיא מאפשרת היוון ותוספת זכויות ופיצול יחידות מגורים במשק העזר.

נראה כי גם ההחלטה החדשה לא פותרת את כל הבעיות ומשאירה מקום לפרשנות רחבה.

עיקר השינוי בהחלטה האחרונה היא זכותם של בעלי משק העזר להוון את חלקת מגוריהם עד שטח של 2 דונם. על יתרת השטח שמעל 2 דונם יחולו הוראות השבה לרשות מקרקעי ישראל בעת שינוי יעוד.
מדובר בשינוי משמעותי לרעה ביחס להחלטה הקודמת, שכן בהחלטה הקודמת יכלו בעלי משק העזר להוון את כל שטח משקם עד 5 דונם.

היוון משק עזר

על פי החלטה 1521 יערך חישוב של שווי דמי ההיוון עבור בית מגורים בשטח 160 מ"ר הבנוי על שטח חצר של 500 מ"ר לפי שיעור של 5.5%; עבור יתרת הזכויות בשטח של עד 2 דונם ישולם היוון בשיעור 51% מערך הקרקע – לפי זכויות הבניה הקיימות בתב"ע. בעל משק עזר שהיוון את חלקתו יכול להוסיף יחידת מגורים בשיעור היוון נוסף של 31%. היטל השבחה לא יקוזז מהתשלום. באשר לפיצול של הבית הנוסף, קובעת ההחלטה כי יחול האמור בהחלטה 1500. החלטה זו קובעת כי עלות הפיצול הינה 31% אחוז מערך הקרקע. לכאורה עולה כי בגין בניית בית שני במשק עזר על בעל משק העזר להוון שטח חצר בשיעור היוון של 51% ובגין תוספת יחידת המגורים בשטח המהוון להוסיף ולשם 31% מערך התוספת. היה ויבקש לפצל את הבית הנוסף יהא עליו לכאורה לשלם לפי החלטה 1500 תוספת תשלום בשיעור של 31% מערך הקרקע. על תשלומי ההיוון המשולמים לרשות מקרקעי ישראל גובה הרשות תוספת מע"מ בשיעור 17% ושלטונות המס גובים בנוסף – מס רכישה. בגין השבחת הקרקע הנובעת מתוספת הזכויות והפיצול על בעל משק העזר להוסיף ולשם לוועדה המקומית היטל השבחה בשיעור 50% מעליית ערך הקרקע, לעניין זה קובעת החלטה 1521 כי היטל לא ינוכה מתשלום ההיוון. סיכום הסכומים מביא לתוצאה אבסורדית שבכדי לרכוש את הזכות לבית נוסף ופיצולו, על בעל משק עזר לשלם מחיר הקרוב למחירו של המגרש "בשוק החופשי" ואולי אף יותר. השכל הישר ועקרונות שמאיים בסיסיים מחייבים פרשות מקלה על הוראות התשלום המצטברות של ההחלטות הנ"ל.

היוון משקי עזר

ביחס לבעלי נחלות מופלים בעלי משק העזר באופן ניכר; שכן, על פי החלטה 1464 יוכל בעל נחלה לשלם 33% מערך חלקת מגוריו להיוון ופיצול של מגרשים מנחלתו.
להערכתנו, חוסר הבהירות בהחלטה 1521 לגבי משקי העזר, כמו בקודמותיה, והקושי ליישמה מול וועדות התכנון, יביאו כפי הנראה לשינויים נוספים בעתיד.
לאחר הרפורמה שהיתה ברשות מקרקעי ישראל, בעלי משקי העזר אינם נחשבים לחלק מ"המגזר החקלאי" ומאידך, הם רחוקים "שנות אור" מזכויות בעלים של קרקע "במגזר העירוני". מדובר בכ-3,000 משפחות שמעמדן אינו ברור. ברוב המושבים הם אינם חברים באגודה ובאופן מסורתי אין להם כל ייצוג הולם במוסדות המיישבים.

בימים אלה מוקמת עמותה לבעלי משקי העזר במטרה לרכז כוחות ולפעול מול רשויות התכנון ורשות מקרקעי ישראל במטרה לצמצם את אי השוויון והפלייתם לרעה ביחס לבעלי נכסים אחרים ומגזרים אחרים.

החלטה 1521 רשות מקרקעי ישראל | החלטה 1500 | החלטות מינהל מקרקעי ישראל משקי עזר | החלטה 1524 | פיצול משק עזר | 1521 | החלטה 1521 רשות מקרקעי ישראל | החלטה 1521 | משק עזר | משקי עזר | היוון משקי עזר | ייצוג משפטי בתחום משק עזר | החלטה 1591

חברת "עין כמונים" בע"מ הינה "חברה משפחתית" באמצעותה ניהלה המשפחה משק חקלאי בודד בגליל. החברה נרשמה בתוספת השלישית לחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב – 1992 ("חוק גל") כ"גורם חקלאי" שהחוק חל לגביו.
בשנות השמונים קיבלה החברה הלוואות מבנק החקלאות בערבות בעליה. כמו כן נרשם משכון על נחלת המשפחה.

עם חקיקת "חוק גל" שילמו בעלי המניות בחברה את סכום "חלף ערבות" הקבוע בחוק והשתחררו מערבותם, מכאן, ביקש בעל הנחלה להורות על בטלות המשכון שלטענתו ניתן להבטחת ערבותו בלבד. מאידך, טען בנק החקלאות כי החוב אינו חוב של החברה אלא חוב אישי של בעל הנחלה ולחילופין טען כי המשכון על הנחלה נועד להבטיח את פירעון חוב החברה ולא רק את הערבות שפקעה.

הבנק ביקש לממש את המשכון הרובץ על המשק לצורך פירעון החוב שערכו הגיע ללמעלה מ – 5 מליון ₪.

המשקמת – עוה"ד ליאורה סבירסקי דרורי, קבעה בפסק דינה כי מבחינה מהותית החוב הינו חובה של החברה ולא חובו האישי של בעל הנחלה אך הוסיפה וקבעה שהמשכון נועד להבטיח את חוב החברה ולא את הערבות שפקעה. על כן, קבעה המשקמת, הבנק יכול להפרע ממימוש הנחלה.

חוק גל סעיף 16

בבקשה לביטול פסק המשקמת שהוגשה באמצעות עוה"ד גד שטילמן (ה.פ. 590/04) נטען כי על פי נוסח כתב המשכון ובעיקר על פי תיקונים שהבנק תיקן בעצמו בכתב המשכון, מטרת המשכון היתה להבטיח את ערבותו של בעל הנחלה לחברה. ביטול הערבות בתשלום "חלף ערבות" מביא לידי פירעון החיוב אותו נועד המשכון להבטיח ועל כן המשכון בטל. כמו כן טען המבקש כי פרשנותה של המשקמת מרוקן את כוונת המחוקק שבסעיף 16 ל"חוק גל"; שכן, מטרת החוק היתה לשחרר את החקלאים מערבותם לתאגידים שבאמצעותם ניהלו את עסקיהם. מנגד תמך הבנק בנימוקי פסק הדין של המשקמת.

בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת רנה משל, קיבל את כל טענות המבקש; בית המשפט קבע כי ככל שיש שמחלוקת פרשנית לגבי כתב המשכון, יש לפרשו לרעת מנסחו – הבנק. במקרה זה הבנק עשה שימוש בנוסח סטנדרטי של כתב משכון והכניס בו שינויים במכונת כתיבה על מנת להתאימו למקרה בו החייב אינו הממשכן. יש לתת עדיפות לפרשנות מסמך העולה בקנה אחד עם השינויים שהוכנסו בו. לעניין זה קבעה כב' השופטת כי השינויים עולים בקנה אחד עם פרשנותו של בעל הנחלה.

כב' השופטת דחתה גם את טענת הבנק לפיה אין בית המשפט המחוזי יכול להתערב בפסק הדין של המשקמים וקבעה כי סמכות בית המשפט המחוזי בביקורתם על פסקי דין של משקמים רחבה יותר מסמכותם בבקשות לביטול פסק בורר, מה גם שמדובר ב"טעות גלויה על פני הפסק".

התוצאה, עם תשלום "חלף הערבות" בטלה ערבותו של בעל הנחלה ואיתה בטל המשכון על נחלתו.
(טרם הוגש ערעור 17/7/07)