בית המשפט ביטל מינוי בת ממשיכה לאחר שגרה 30 שנים בבית מגורים שבנתה בנחלת ההורים

בן ממשיך
“בית המשפט קבע, שהאם ידעה והסכימה למינוי התובעת ובנה המנוח כ”בנים ממשיכים” ועל כן אין היא יכולה לכפור במתנה שנתנה”

בימ”ש לענייני משפחה בכפר סבא (תמ”ש 008860/05) קבע שבעלי הנחלה רשאים לבטל מינוי “בת ממשיכה” לאחר כ- 30 שנים בהם הבת מתגוררת בבית שבנתה במגרש המהווה חלק מנחלת ההורים. יחד עם זאת קיבל בית המשפט את בקשתה של “הבת הממשיכה” ונתן צו מניעה קבוע על פיו ההורים מנועים מלהעביר את הנחלה לבת אחרת אליה החלו בהליכי העברה, אלא אם כן יפוצל המגרש ובית המגורים שנבנה על ידי הבת הממשיכה וירשם על שמה.

עובדות המקרה היו כדלקמן: אחד ההורים, בעלים של זכויות “בר רשות” בנחלה המצויה במושב טירת יהודה, חתם בשנת 1978 על “כתב הצהרה והתחייבות” לפיו הצהיר והתחייב שבנו יהיה “בן ממשיך” במשק. רישום הבן הממשיך בוצע באגודה ובסוכנות היהודית. כמו כן נתנו ההורים הסכמתם לבניית בית שני במגרש “צמוד נחלה” ל”בן הממשיך” ובת זוגתו – התובעת. הזוג הצעיר בנה את בית מגוריהם במגרש שהיווה חלק בלתי נפרד מחלקה א’ של הנחלה.

פטירת בן ממשיך

בשנת 2002 נפטר “הבן הממשיך” כשהוא מותיר אחריו את שלושת ילדיו ורעייתו.
לאחר פטירתו של ה”בן הממשיך” התערערו היחסים בין אלמנתו (התובעת) לבין הורי בעלה המנוח (בעלי הנחלה).

בשנת 2005 חתמו ההורים על הסכם להעברה ללא תמורה של הנחלה לאחת מבנותיהם.
בתביעתה, ביקשה האלמנה מבית המשפט להצהיר שהיא ה”בת הממשיכה”. כן ביקשה צו מניעה קבוע כנגד המשך הליכי העברת הזכויות מההורים לבתם.

התובעת טענה כי הכרזתה כ”בת ממשיכה” ביחד עם בעלה המנוח מהווה למעשה מתנה שאין ההורים יכולים לחזור ממנה הואיל ולפי חוק המתנה מנוע נותן המתנה לבטל את עסקת המתנה לאחר הקנייתה ולאחר שמקבל המתנה הסתמך על קבלתה.

לטענת התובעת, המתנה הסתיימה בהקנייתה וברישום זכותה בסוכנות היהודית. כמו כן נטען כי היא ובעלה המנוח הסתמכו על הכרזתם כ”בנים ממשיכים” בבניית ביתם ובקביעת הנחלה כמקום מגוריהם ומגורי ילדיהם במשך 30 שנים.

מאידך טענו ההורים שהתובעת אינה עומדת בהתחייבויותיה לסייע ולעזור להם כפי שהתחייבה. כן טענו שמסמך ה”הצהרה וההתחייבות” נחתם בסוכנות היהודית על ידי האב בלבד ואין האם מחויבת מכוחו.

בית המשפט קבע, שהאם ידעה והסכימה למינוי התובעת ובנה המנוח כ”בנים ממשיכים” ועל כן אין היא יכולה לכפור במתנה שנתנה, כמו כן דחה בית המשפט את טענות האב על רצונו לבטל את מינויה של התובעת כ”בת ממשיכה” והגדיר את התנהגות ההורים כהתנהגות פסולה שאינה בתום לב.

באשר למינוי של “בנים ממשיכים” קבע בית המשפט שעל אף שכתב ההצהרה וההתחייבות נרשם כדין ב”סוכנות היהודית”, המינוי לא הושלם הואיל ומינהל מקרקעי ישראל לא רשם את ה”בנים הממשיכים” ככאלה בספריו; מבחינה זו, קבע בית המשפט שמדובר במתנה שטרם הושלמה.
מתוך מטרה להוציא את הצדדים מהמלכוד קבע בית המשפט בפסק דינו כי ההורים יכולים לבטל את מינויה של התובעת כ”בת ממשיכה”; יחד עם זאת, מצא בית המשפט לנכון לאזן את התוצאה ונתן צו מניעה האוסר על המשך העברה של הנחלה לבת האחרת עד אשר יפוצל המגרש עליו בנוי בית מגורי התובעת מהנחלה וירשם על שמה. את עלויות הפיצול הטיל בית המשפט 1/3 על התובעת ו-2/3 על ההורים.

מתוך הכרה במגבלות המנהל בפיצול נחלות הוסיף כב’ השופט דוד גדול וקבע כי היה ולא ניתן יהיה לממש את הפיצול, יהא על ההורים לפצות את ה”בת הממשיכה” (התובעת) בהתאם לשווי הריאלי של בית המגורים בו היא גרה לרבות חצר בשטח של 500 מ”ר עליו בנוי בית המגורים.

בשולי הדברים העביר בית המשפט ביקורת על המצב המשפטי הקיים בארץ בכל הקשור לירושת המשק המשפחתי והציע את התערבות המחוקק. כמו כן העביר כב’ השופט גדול ביקורת נוקבת על עמדת מינהל מקרקעי ישראל ביחס לזכויות ברי הרשות בנחלות בציינו כי עמדת המינהל אינה מתיישבת עם הוראות כבוד האדם וחירותו המקנה הגנה חוקתית על זכויות הקניין. לדבריו, יש לאמץ את גישתו המשפטית של כב’ הנשיא – הש’ ברק – לפיו זכויות בעלי הנחלות הינן זכויות חכירה גם אם לא נרשמו ככאלה.

דומה כי ביהמ”ש בחר בפיתרון מעשי מתוך ראייתו ה”אובייקטיבית” של טובת כל המעורבים בסכסוך. עם כל הכבוד, דומני כי תוצאתו אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות ועם החוק.

סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ”ח – 1968, קובע שני תנאים בהם נותני המתנה (ההורים) יכולים לחזור מהמתנה שנתנו. האחד, כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על המתנה שקיבל, והשני, אם מקבל המתנה התנהג “התנהגות מחפירה כלפי נותן המתנה או כלפי בן משפחתו”.
במקרה דנא התנאי הראשון לא התקיים הואיל ואין כל מחלוקת שהתובעת ובן זוגה המנוח הסתמכו על המתנה בכך שבנו את בית מגוריהם וגרו בו כ-30 שנה. באשר לתנאי השני, לא נקבע שהתנהגותה של הבת הממשיכה היתה “מחפירה”. נהפוך הוא, בית המשפט קבע כי התנהגות ההורים, בכל הקשור לביטול המינוי של הבת הממשיכה הינה התנהגות שאינה ב”תום לב”.

בנסיבות אלה לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לביטול מתנה.

למרות הוראות החוק מצא בית המשפט לנכון לאפשר להורים לחזור בהם מהמתנה שנתנו מאחר ולטענתו המתנה לא הסתיימה ברישום במינהל מקרקעי ישראל. נראה כי בית המשפט נתפס גם בעניין זה לכדי טעות הואיל ולפי נוהלי המינהל והוראות חוזה החכירה רישומם של “בנים ממשיכים” מתבצע בחיי ההורים בסוכנות היהודית; רק לאחר פטירת ההורים רושם המינהל את הזכויות על שם “הבנים” בספריו.

אכן, המצב המשפטי מורכב ומסובך ויש מקום, כדברי ביהמ”ש, בהתערבות המחוקק בפתרונו. יחד עם זאת, נראה כי הפיתרון הריאלי והפשוט ביותר לבעיית “ירושת המשק המשפחתי בנחלות”, יהא לבטל את החלטת מינהל מקרקעי ישראל לפיה “נחלה” הינה יחידת מקרקעין שאינה ניתנה לחלוקה. כיום, רוב הנחלות אינן מהוות יחידת מקרקעין שחלוקתן תפגע בכושרן לפרנס משפחה חקלאית אחת, שכן, במציאות החקלאית של שנות ה – 2000, אין בעלי נחלה יכולים להתקיים רק מעיבוד חקלאי של שטחי הנחלה, מה גם שרוב בעלי הנחלות אינם מעבדים את השטחים החקלאיים של נחלתם באופן אישי. לפיכך, אין מקום להמשיך ולהיצמד לעקרונות שהיו נכונים לפני עשרות שנים ו”אבד עליהם הקלח”. במציאות הקיימת היום נראה שאין סיבה של ממש שלא לחלק נחלה לשני ילדים או יותר באופן שוויוני.

(טרם הוגש ערעור)

בן ממשיך | ביטול בן ממשיך | בן ממשיך במושב | רישום בן ממשיך במינהל | ביטול מתנה במקרקעין | עורך דין בן ממשיך

סגירת תפריט
צור קשר
close slider

עורך דין מושבים גד שטילמן
טלפון: 03-613-2432

סגור