יישום החלטה 970
פסק דין תקדימי בעניין הוצאת חבר מאגודה שיתופית ויישום החלטה 970 של מועצת מקרקעי ישראל
בפסק דין תקדימי של כב' השופט חיים טובי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט באופן חלקי תביעת חברים במושב בית חרות כנגד אגודה וקבע כי חברותו של החבר פוקעת על פי רצונו וזאת מבלי שתפקע זכותו בנחלה.
העתירה הוגשה על רקע החלטת בית המשפט העליון בעניינו של אמיר דרורי (בג"ץ 1793/03) שבעקבותיו נתקבלה החלטת המועצה מס' 970 הקובעת כי הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע לרשות מקרקעי ישראל, ביטול זכות המתיישב בנחלתו וכי האגודה תמסור לבעלי הנחלה את החלקות החקלאיות בהתאם למכסת הקרקע לנחלה ביישוב.
הסעד אותו העניק בית המשפט לתובע התבסס על סעיף 6ד לתקנון האגודה אשר לפיו חברותו של חבר נפסקת "בצאתו את האגודה" לאחר מתן הודעה למזכיר האגודה. בניגוד לעמדת האגודה אשר טענה כי יש לפרש את המילים "בצאתו את האגודה" כמחייבת עזיבת היישוב בפועל והעתקת מגורי הפורש מחוץ ליישוב, קבע בית המשפט כי עזיבה בפועל של המושב מופיעה דווקא בסעיף 6ג לתקנון שם נכתב כי החברות פוסקת "בעוקרו את מושבו מהמושב". בית המשפט הטעים זאת והסביר כי לו כטענת האגודה, יש צורך לעזוב את המושב בפועל, כי אז מה טעם בהוספת סעיף 6ד לתקנון.
בית המשפט הוסיף וקבע כי דרישת האגודה כי התובעים יעקרו ממקום מושבם כתנאי להוצאתם מהחברות פוגעת בזכות היסוד של חופש ההתאגדות, הטומנת בחובה גם את החופש שלא להתאגד.
בית המשפט הוסיף וחיזק את עמדתו על בסיס מדיניות רשות מקרקעי ישראל שבאה לידי ביטוי גם בהחלטה 1311, ובה נקבע באופן ברור בסעיף 13 שהיה בעל זכות בנחלה שהפסיק את חברותו באגודה, זכאי להמשיך להחזיק בנחלה גם לאחר פקיעת חברותו.
בית המשפט קבע כי לאור יציאת החברים מהאגודה, זכאים התובעים לקבל לידיהם את סכום פדיון המניות שערכה ייקבע על ידי רואה החשבון של האגודה.
בכל מה שקשור למסירת החלקה החקלאית לידי התובעים, דחה בית המשפט את הסעד המבוקש. יצויין כי במושב בית חרות כל שטחי המשבצת החקלאית כולל כל חלקות ב' ו- ג', מעובדות על ידי האגודה, והמושב לא איפשר מעולם לחברים לעבד חלקות ב' בעצמם. לפיכך הגיע ביהמ"ש למסקנה כי התגבש "נוהג" המצביע על הסכמת כלל חברי האגודה לפיו האגודה מתנהלת כמושב שיתופי, ולא כמושב עובדים.
בית המשפט קבע כי התובעים לא התנגדו להסכמות החברתיות בעניין העיבוד המשותף ובעניין יצירת השעבוד לטובת נושי האגודה, ולא פעלו לביטולם החל משנת 1995, המועד בו נקלע המושב לקשיים, ועד להגשת התביעה.
בהתייחס להחלטה 970 וכן לסעיף 25 ל"הסכם המשבצת" שאימץ החלטה זו, נקבע בפסק הדין, כי החלטה זו לא נועדה להתערב ביחסיים החוזיים שבין המתיישב לאגודה והיא לא משנה את ההסכמות החברתיות הנהוגות במושב. בית המשפט התייחס פחות להוראה הפוזיטיבית שבסעיף 2 להחלטה 970 המחייבת את האגודה, לכאורה, להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד חקלאי, והעניק פרשנות לסעיפי החלטה 970 ולסעיף 25 להסכם המשבצת שלפיהם, לא תוענק זכות עודפת למתיישב הפורש מעבר לזו הקיימת לחברים, והואיל וכל חברי האגודה לא קיבלו קרקע חקלאית לעיבודם הפרטי, גם התובעים אינם זכאיים לכך.
בכל הקשור לסעד המבוקש כנגד רשות מקרקעי ישראל להחכיר לתובעים את החלקה החקלאית בעיבוד ישיר, דחה בית המשפט את הטענה וקבע, ראשית, כי כאמור לעיל, זכות הראשונים האם למסור קרקע חקלאית לעיבוד חקלאי שמורה לאגודה, ושנית, כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לצורך כך בהחלטה 970.
כמו כן דחה בית המשפט את הסעד המבוקש כנגד רשות מקרקעי ישראל, לחייבה לחתום על חוזה חכירה ישיר מול התובעים לאחר ביצוע פיצול נחלה.
מאת:
